הבסיס הרלבנטי לתכנית
לפני כל דבר אחר, צריך להדגיש כי היסוד ותנאי הפתיחה לפתרון הבעיה הן הפלשתינאית הן המזרח-תיכונית בכללה, שונים לחלוטין - איכותית וכמותית גםיחד - מאלה שהיו תקפים כאשר עיצבו מנהיגי הישוב והתנועה הציונית, לפני 70 שנה ויותר, את התפיסות האידיאולוגיות ואת הפתרונות המעשיים שנבעו מהן. מפת המציאות של היום מורכבת יותר. היא כוללת לא רק עניינים כמו אינתיפדה בשטחים וההכרה הבינלאומית לה זכה אש"ף (שעוצמתה משתנה, לעיתים, ע"פ נזילות המצב, אך מתאפיינת בכיוון ברור לאורך זמן, ולא בכדי - ולמרות חוסר הסימפטיה כלפי מנהיגיו) - ואפילו לא רק את סדאם חוסיין או איראן. יש בה מרכיבים כמו הגירת יהדות ברה"מ-לשעבר ומזרח-אירופה, המציאות הפוסט-סובייטית ואיחוד הגרמניות - כמו גם שאר השינויים המפליגים שחלו ברוסיה ובשאר ארצות הגוש המזרחי, האיחוד האירופי של סוף המאה, המעמד המתעצם של סין ושאר ארצות מזרח אסיה והנטייה לחיסול סכסוכים אזוריים תוך שיתוף-פעולה בין המעצמות. מציאות זאת, ועוד יותר ממנה: התחזיות ביחס להתפתחויות האפשריות, מחייבות פתרונות מטיפוס שהפוליטיקה הישראלית כלל לא מכירה. יתרה מכך, מעבר לחוסר הרלבנטיות, כל התכניות לפתרון הקיימות בשוק הפוליטי שלנו, חוטאות בתפיסה גיזרתית של הסכסוך - כלומר, בהתייחסות נפרדת לכל גיזרה ללא התייחסות מקבילה לאזור בכללו. בנוסף לכל אלה, השוק הפוליטי הישראלי גם לוקה בנטיות מסוכנות לפנטזיונריות, כלומר: התעסקות ב-wishful thinking במקום במציאות. הפתרון לבעיות המזרח התיכון אולי מורכב ומסובך. אך נקודת המוצא לכל תכנית לפתרון הסכסוך באזור חייבת להיות פשוטה וחד-משמעית: ביטחון העם (האנשים) במדינת ישראל ועתידו בה. זו הינה נקודת מוצא אידיאית ופרגמטית - וגם ערך עליון. אבל ממנה נובע גם ההכרח להביא בחשבון לא רק את הרצונות, הפחדים והאינטרסים שלנו, אלא גם את המציאות של כוחות לאומיים ואינטרסים נוספים הפועלים באזור. כל תכנית לפתרון חייבת להיות, לפיכך, מעוגנת בניסיון לקזז את העוצמות המופנות (או העלולות להיות מופנות) כנגד ישראל ולהפעילן זו כנגד זו. הגישה הגיזרתית והגישה האזורית הבסיס לגישה האזורית ולתכנית הנובעת ממנה והמוצעת כאן, הוא ראיה כל אזורית של הסכסוך הישראלי-ערבי וכן הכרה כי פתרון מיטבי לסכסוך אפשר להשיג רק במונחים כוללים ובהיקף אזורי. בכך יש שוני מהותי לעומת כל תכנית המונחית על-ידי ראיה גיזרתית המתייחסת במנותק לבעיות בכל אחת מגיזרות העימות של ישראל. צריך להדגיש: הגישה האזורית איננה הסתכלות המכלילה את כל עמי האזור תחת כותרת יחידה - כגון התייחסות (הרווחת למדי בארץ) למין "מנטליות ערבית" המאפיינת את כל הערבים באשר הם. היא מבחינה בין האיפיונים המייחדים כל קבוצה וכל מדינה באזור, אך מתייחסת לאיפיונים אלה, כמו גם לאינטרסים הלאומיים השונים, גם בקונטקסט האזורי שבו הם פועלים ואשר מכתיב חלק מהאינטרסים (ומהאיפיונים) הללו. לעומת זאת, הגישה הגיזרתית בוחנת מדינות באזור אך ורק במונחים והקשר של הגיזרה ומנקודת המבט הישראלית הצרה. היא מציירת גיזרות: בגיזרה המזרחית - הגדה וירדן. עיראק, בתפיסה זו, היא ספיח של גיזרה זו, אף ניתן לראות גם כגיזרה (או גיזרת-משנה) נפרדת. הפלשתינאים נתפסים כגיזרה ייחודית, או כחלק מהגיזרה המזרחית. סוריה ולבנון הן הגיזרה הצפונית ואילו מצרים היא הגיזרה הדרומית. גם סעודיה היא גיזרה וכך גם כל אחת מנסיכויות המפרץ - שלא לדבר על איראן. במידה ידועה, מייצגת הגישה הגיזרתית מעין ביטוי מודרני והמשך לתפיסה הקלאסית של "הפרד ומשול" שיעילותה מפוקפקת ולכל היותר זמנית. זו הייתה, אולי, תפיסה רלבנטית אילו המגעים (כולל המלחמתיים) לפתרון הבעיות בכל אחת מהגזרות היו מתנהלים מתוך תפיסה אזורית כוללת ורב-גיזרתית, המביאה בחשבון השפעות - לטווחים בינוניים וארוכים - שיש לפתרונות בכל גיזרה נתונה, על הגזרות האחרות. המציאות המזרח-תיכונית - וזו שלנו - מלמדת שאין זה כך כלל. הניסיון מלמד שהמדינאים הישראלים חרדים, אולי בצדק, מישיבה משותפת למו"מ עם יותר מאשר מדינה ערבית אחת בו-זמנית, שלא לדבר על כולן. בוודאי שבצדק הם חוששים מפני האפשרות של מלחמה בו-זמנית כנגד יותר מאשר מדינה ערבית אחת - שלא לדבר על כולן. לכן, אולי, הם מבקשים לפתור בעיות בכל גיזרה לחוד, בשיטה הידועה של "להרוג תורכי ולנוח". הצרה היא, שכך הם משחקים לידיהן של מדינות ערב - וגם של ארה"ב - בעוד שאת המחיר, בעיקר לטווח הארוך, משלמת ישראל. ראינו זאת היטב במו"מ שנוהל בזמנו עם מצרים. הלחץ שהופעל על ישראל הביא לחתימתה על הסכם שלום רעוע וצונן ולחזרה לגבול הבינלאומי שנקבע, ב-1906, כתוצאה מחשבון ומאזן כוחות ארעי ששרר אז בין תורכיה ובריטניה הגדולה. למעשה, גבול זה היה חסר כל משמעות מאז שנקבע לראשונה ועד לחתימת הסכמי השלום ובמרבית הזמן אף לא שימש כלל כגבול. גם כאשר הסכימה ישראל לגבול זה ב-1949, לא ראתה בו מצרים גבול העונה על ציפיותיה ודרישותיה המינימליות. עמדתה זו לא נשתנתה עד 1967 - ולמעשה עד עצם היום הזה. והנה, לפתע, ב-1977, חזר הגבול הזה לתקפו ואף הפך למקודש, ללא שמשהו בסיסי באמת השתנה. למעשה, מבחינתה של מצרים, נסיגת ישראל המלאה והמוחלטת לגבול גרוע זה אינה הופכת את המצב לפחות ארעי או ליותר מספק - וסיפור טאבה מראה זאת היטב, כמו גם ההתחמקויות המצריות מהסכמות שונות הנוגעות לחיים המשותפים בין ישראל ומצרים שאמורים היו להתפתח בעקבות הנסיגה הישראלית. ממשלת בגין, בטיפולה בסוגיית ההסכמים עם מצרים, נקטה בגישה גיזרתית מובהקת. במקום להתבונן באזור בכללו, הסתכלה ממשלת בגין על הגיזרות השונות בנפרד וחישבה להרוויח בגיזרה אחת על-חשבון ויתורים בגיזרה אחרת מבלי לבחון את הקשר שבין הגיזרות הללו ברמה האזורית. אלא שכך, במידה רבה יצא שכרה בהפסדה. מחד גיסא, הלהיטות הישראלית "לסגור" הסכם בגיזרה אחת איפשרה - אולי אף הזמינה - לחץ על ישראל בנושאים הקשורים לגיזרה הזו. מאידך גיסא, הניסיונות הישראליים לקשור את הויתורים הממשיים בסיני עם מה שנראה לבגין כויתורים מצריים - פוליטיים, לא טריטוריאליים - בגדה, כלומר בגיזרה אחרת, נכשלו שכן בהיעדר הסתכלות כל-אזורית לא הובא בחשבון האינטרס המצרי באזור (יכולת לאיים על סעודיה). מה שנראה לבגין כויתור מצרי בגיזרה המזרחית - אישור להמשך הכיבוש או אפילו לסיפוח - היה ממילא חסר ערך. המצרים גם לא הסכימו לקבל לידיהם את רצועת עזה. כך, באופן פרדוקסלי, דווקא היעדרם של הפלשתינאים מהדיונים שהתנהלו עם מצרים על השלום, היה הגורם המרכזי להבאתו של בגין לחתימה על המסמך הישראלי הראשון המכיר בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי. אבל יותר מכך. אף שהסכמי השלום עם מצרים אינם מספקים אף צד - ודאי שלא את ישראל (שבמידה רבה חשה את עצמה מרומה) - נזנח כל מאמץ לנסות לשפר את מצב הדברים שנוצר בגיזרה זו. במקום לטפל בגיזרה מתוך נקודת מבט אזורית הסיט בגין את הדיון אל-עבר גיזרה אחרת - הגדה. גיזרה זו (הגדה) מתאפיינת, מאז 1977, בלחץ בינלאומי וערבי המופעל על ישראל לגביה, כאשר מול לחץ זה מנהלת ישראל, מצידה, מאמצי התיישבות יהודיים בלב ריכוזי האוכלוסייה הערבית, למורת-רוחו של העולם. לשם הסרת הלחץ וכדי "לרוצץ את גולגולתו של אש"ף", הסתבך בגין בהסכמה על גבול לא נוח עם מצרים ובאוטונומיה שלה התנגד בשטחים ותוך חמש שנים - גם בגיזרה שלישית: הצפונית. וכל זה, רק כדי לגלות - לאחר "הניקיון הגדול" שעשה שרון בלבנון, שנים של מלחמה בלתי פוסקת ומאות רבות של נפגעים - כי נושא השטחים אינו יורד מסדר היום העולמי וכי גולגולתו של אש"ף נמצאת, בעצם, בגדה, וכי היא לובשת דמות של צפרדע ענקית התקועה עמוק בגרוננו - לא לבלוע ולא להקיא. הניסיון להסיט את הדיון מגיזרת הגדה על-ידי המהלכים בלבנון הביא - בגדה - לאינתיפדה ולימים לתהליך אוסלו כאשר בינתיים נמצאת ישראל מסובכת גם בגיזרה הצפונית, לכודה בכישלונה להביא - שוב, מתוך ראיה גיזרתית צרה - לידי יצירת סדר חדש בלבנון ובמזה"ת. אבל גם הגיזרה הצפונית השתנתה בינתיים. שוב לא מדובר שם באש"ף - שמאז ימיו בלבנון לבש אדרת מכובדת, קיבל מעמד של מדינה והפך לשותף לגיטימי לדיאלוג עם ארה"ב (אפילו בעת שהזדהה עם עיראק במשבר המפרץ) ומאז אוסלו, גם עם ישראל (אפילו זו של הליכוד). עתה הרומן הוא עם ה"חיזבוללה", "אמל", "המדוכאים עלי אדמות" וכיוצאים באלה ארגונים המנהלים מלחמת גרילה עתירת קורבנות ישראליים. למלחמה בארגונים השיעים בלבנון יש, כמובן, השלכות לגבי גיזרה נוספת - איראן - שגם בה חלה הרעה במצבנו (ולא רק בגין הטירוף של משטר האייטולות). ואם לא די באלה הרי נעשינו מממניו ומפעיליו של צד"ל - אך בלא שנוכל להימלט ממעורבות ואחריות ישירה למתרחש בדרום הפרוע של לבנון, או מהתשלום הכרוך בכך. במקביל, בגדה, באה האינתיפדה - שלמרות שהייתה צפויה, "הפתיעה" את ישראל. כאן, תגובתה הנגררת של ישראל מיקדה עלינו את זעם העולם (שאמנם שכך לרגע נוכח ההצגה הגדולה של הגנב מבגדאד, אבל רק לרגע) והביאה אותנו - כנגד רצוננו - למדריד. אנחנו קופצים מגיזרה לגיזרה ואיננו מטפלים במכלול, שכן זה טבעה של גישה גיזרתית. המחיר, לעומת זה, הוא תמיד כולל ועולה על המחיר הספציפי שאנו משלמים בכל גיזרה. תכנית פעולה מדינית: גישה אזורית לשקלול האינטרסים הרב-לאומיים בקדמת המזה"ת התכנית האלטרנטיבית המותווית כאן יוצאת מתוך גישה אזורית אך כאמור, אין היא מתעלמת מהגיזרות השונות. היא מכירה בכך שבכל גיזרה יש כוחות הדוחפים להפרת שיווי המשקל. אבל, להבדיל מהמקובל בפוליטיקה הישראלית, כל ניסיון לחפש פתרון לבעייה הקיימת בגיזרה כלשהי, נעשה כאן תוך בדיקת השפעותיו גם על כלל האזור ולא רק על הגיזרה הנדונה. לשם כך, העיקרון העומד מאחורי הניסיון לעצב פתרון לבעיות באזור הוא השאיפה ליצור כזה איזון של אינטרסים, שפגיעה בו, על-ידי כל אחד מהצדדים, תפגע באורח חמור ביותר גם באינטרסים הבסיסיים של הצד הפוגע. על-ידי כך תובטח שמירתו - לאורך זמן - של שיווי-המשקל האזורי.
פרופ' זוהר בן-אשר קיבל את השכלתו האקדמית בתל-אביב (פילוסופיה סינית), שיקגו (מדע המדינה וניהול ציבורי) ולונדון (מדיניות וכלכלה, משפט). זוהר לימד במוסדות אקדמיים רבים בארץ ובחו"ל ושימש כיועץ בתחומים של אסטרטגיה וניהול וכן בקידום וניהול פרוייקטים של מו"פ במסגרת תכניות המסגרת של האיחוד האירופי. בתכניות אלה זוהר משמש גם כשופט והוא מסייע לארגונים בהכנת הצעות לפרוייקטים וכן בגיוס שותפים לפרוייקטים אלה.בנוסף, זוהר עוסק זה שנים רבות בסין והוא מייעץ לארגונים וחברות החפצים לפעול בסין.
